אני רוצה יותר

אני רוצה להבין, אני רוצה לדעת, אני רוצה להאמין, ואני לא מסתפק במועט; אני רוצה יותר, אבל זה לא יותר מדי - ואף אחד לא יספר לי שזה בלתי אפשרי – אף אחד לא יספר לי שאי אפשר, ואף אחד לא יגיד לי שזה נהדר ומדהים ויפה גם ככה, שזה מספיק, כי אני יודע לבד את התשובה; אני מכיר את הסיפורים על הכוכבים שלא קיימים אולי, כי אנחנו לא יכולים לראות אותם, אורם עדיין לא הגיע, אבל הכוכבים שלי קיימים, הם שייכים לעולם שלי, ואני רוצה את העולם שלי עד כמה שאני מסוגל להבין אותו, ואני בעצמי אמיתי, וכנראה רק באופן שאני יכול להבין, ואני לא מבין גם ככה מספיק, ואולי לכן אני בוחר להתעסק במה שאני יכול להבין, או שאני מאמין שאני יכול להבין; והעולם הזר, זה שבו מנסים לאלץ, או אולי רק לזרז שינויים ביולוגיים הוא לא העולם שלי (אני כלל לא נגד סמים באופן כללי); העולם שלי הוא בדיוק העולם שבו אני עדיין לא מבין תופעות מסוימות, אך הן בגדר הסבירות שבאי ההבנה הכרוכה בחיים הללו שלי, והסמים בספורט שלי הם משהו שאני אמנם יכול להבין אבל אני לא רוצה; אני לא רוצה סמים בספורט שלי. אני בעצמי אשקול טוב טוב האם להשתמש בסמים, ואולי אפילו אחליט לעשות מעשה, אבל אני לא מתחרה באף אחד אלא רק כנגד עצמי, ולכן אין בכך דבר מלבד אולי מאבק כנגד שעון ההזדקנות שמונע ממני לרכב מהר יותר; אני תמים, אך במידה, וזה כלל לא רע, זה אפילו חלק מיתרונותיי, ואני רוצה להישאר כך, ולא לעשות את כל הדרך להתפכחות מוחלטת; טוב לי כך, אמנם באופן יחסי, אבל זה נראה לי יחסיות מספקת, ולא מונע ממני להמשיך בניסיונות להבין יותר, אבל על ידי ניסיונות אלה אני לא מנסה להיות פחות תמים, אני רק מנסה להבין יותר - יש קיום לאנשים שמבינים המון והם תמימים, זה לא סותר; אני גם יודע כמה דברים, אני די משוכנע בכך, ואני יודע שאני חובב מרוצי אופניים, ואני בהחלט יודע כמה דברים על אופניים, וכמה דברים על רכיבת אופניים; אני יודע למשל שזה נהדר לרכוב, שזה משחרר, ואני יודע שזה גם נהדר להסתכל במרוצי אופניים, זה יפה, אבל זה מאלץ אותך לחשוב, זה מחייב אותך למלאכת הפענוח, אתה מחויב לנסות להבין, לפחות קצת יותר, וזה מספיק מורכב, וכך תמיד יש עוד מה לפענח, וזה לא מפסיק אף פעם; אני מסתפק בזה: לרכוב ולנסות לפענח מרוצי אופניים, אני לא זקוק לעוד; אני גם יודע עוד כמה דברים על רכיבת אופניים ועל מרוצים: אני יודע עד כמה זה קשה, אני יודע שזה כרוך בסבל, וכך אני יכול להבין את הפיתוי להקל במעט על הסבל הזה, אבל על אף כי הסבל משתנה והוא לא עניין קבוע, מדיד (לפעמים אפילו נדמה לי שאני סובל הרבה יותר מכל אחד אחר), אני לא אוכל להבין יותר כמעט שום דבר מהרגע שינסו להקל עליו באמצעים נוספים, זה יהפוך את המשוואה שלי לבלתי מעניינת, אבל גם לבלתי פתירה בשבילי, ואם המשוואה היא בלתי פתירה והדבר אף ידוע מראש הרי אין בכך יותר שום טעם, לפחות בשבילי; אני לא אמחה אם יחליטו לארגן מרוצים משני סוגים, אחד לסובלים באמת ואחד לאלה שיש ברשותם אמצעים להקל על הסבל, אבל אני יודע שאני אצפה בסוג הראשון, מה לעשות, זה מה שמעניין אותי, הסבל האנושי – הוא לפעמים מספיק בלתי אנושי גם כך, אבל זו אי אנושיות שאותה אני יכול להבין, שאת הרצון להיאבק בה אני יכול ורוצה לפענח.