מי היה אדי מרקס? – Merckx:Half man Half bike/ W.Fotheringham

בכדי להביט לאחור אנחנו, 'האנשים החושבים', משתמשים בטכניקות מגוונות – הנחנו כבר טלסקופים משוכללים בחלל בניסיון לצלוח לאחור מרחקים וזמן, ואנחנו אף חופרים נוברים באדמה, בידיים, אולי ימצֵא לנו איזה חרס שבור (ואם אף יתמזל מזלנו מוטבעות בו מילים...), ואנחנו נוברים בארכיונים – אלו שזמינים, שנפתחים להם מדי פעם בפעם (לאחר שהוסר איום תוכנם בחלוף לו מספיק זמן) – בכדי לדלות עוד איזו פיסת אינפורמציה ולהשלים את הפאזל, שמראהו כבר לעיתים 'ידוע' לנו בחלקו עוד לפני התחלת החיפוש – אבל אם אנחנו יודעים - פחות או יותר - עוד לפני התחלת החיפוש מה נגלה, בשביל מה לטרוח?.

עכשיו, לאחר קריאת הספר, נראה קצת מוזר שמעולם לא הקדשתי לכך מחשבה יתרה עוד קודם לכן – אולי בסך הכול הסיבה היא כי: 'מי לא יודע מי זה אדי מרקס' – ובכן, אני לא ידעתי, אבל הרי ביני לביני הייתי מודע לכך שאני לא באמת יודע גם קודם לכן, אך כמו ביחס לשאר הדברים שאני לא יודע ולא מיחס חשיבות יתרה לעובדת חוסר הידע, כך גם בקשר למרקס - פשוט הייתה לי לָקוּנה – מה לעשות, יש לקונות, ואי אפשר להספיק את הכול – בסך הכול יש לי המון לקונות ביחס להמון דברים מאוד מעניינים אחרים, אז הייתה לי כזאת גם ביחס למרקס, אבל סוף כל סוף הגיע גם זמנה שלה להתמלאות, והקריאה ב'חצי אדם חצי אופניים' היא בהחלט התחלה טובה בכדי למחוק לקונה.

מעניין שרק חלק קטן מהתובנות לגבי 'מי היה אדי מרקס' ניתנות על ידי מרקס עצמו – הוא אמנם שיתף פעולה עם פוטרינגהם באופן מלא, ומנסה גם הוא בתורו לענות על השאלה, אך התשובות שלו בדרך כלל לא מעמיקות, שטחיות משהו – 'מה, זה כל הסיפור – זה כל מה שמרקס חושב על עצמו ועל מה שקרה?' - אבל על ידי התשובות שלו הוא הרי בעצם מספק חלק מהתשובה לפאזל הזה ולשאלה 'מי זה אדי מרקס' - פוטרינגהם בונה פאזל בעל המון חלקים, ותשובותיו של מרקס ממלאות חלקים ממנו, לא רבים, אך בלעדיהם אי אפשר היה לסיימו, או יותר נכון זה היה פאזל אחר:

"אנשים שילמו כסף בכדי לראות אותי, ועבדו קשה בכדי להרוויח אותו, אני הייתי חייב להם, מחויב לתת להם תמורה, תמיד, גם אם זה היה מרוץ חסר חשיבות, מרוץ הזמנה או איזה קריטריום – זה היה הרי תמיד מלא חשיבות לכל מי שבא לראות אותי, הוא תמיד רצה לראות הצגה, לראות אותי מנצח, לא רק משתתף, זה חלק מלהיות מקצוען – אתה חייב להיות מודע לכך שאתה מקצוען" – ואדי מרקס רכב תמיד רק בשביל לנצח. אנחנו כבר כל-כך מורגלים לשמוע זאת מכל הספורטאים המתראיינים - שכל מה שחשוב להם זה לנצח - אז גם אדי מרקס רצה תמיד לנצח - מה חדש? – הרבה, הרבה מאוד.

הספר הזה מצוין, ממש מצוין, ובגלל כמה סיבות: קודם כל פוטרינגהם אוהב אופניים, ואוהב מרוצי אופניים, ממש אוהב, הם זורמים בדמו, ואפשר בקלות לחוש בכך, אבל עקב כך הוא גם שולט במטריה – הוא מכיר את המושגים ('השפות הרשמיות של האופניים' לא זרות לו – גם צרפתית וגם איטלקית – הן חלק מהשכלתו עוד מימי לימודיו באוניברסיטה), את הקשיים, מכיר את ההיסטוריה, גם הרחוקה וגם הקרובה יותר (מן הסתם הוא העמיק את ידיעותיו הספציפיות במשך עבודת הנבירה לכתיבת הספר על מרקס), והספר על מרקס הוא גם לא ספרו הראשון על אופניים, הוא כתב כבר לפני כן שלל כאלו – לפחות חמישה נוספים – וחלקם עסקו גם הם בתקופות קדומות – בין ספריו אפשר למצוא ספר על הרוכב הבריטי טום סימפסון, וספר על פאוסטו קופי, ואחד על היסטוריה של הרוכבים הבריטים בטור, ועוד שני ספרים אנציקלופדיים על ספורט האופניים בכלל, והוא גם יודע דבר או שניים על מלאכת הכתיבה. פוטרינגהם יודע שבכדי שסיפור יהיה מעניין אפשר או לכתוב אותו מעניין, על ידי שימוש ב'תחבולות סופר', או שהדרמה קיימת כבר בחומרים, ואז כל מה שנדרש הוא לחשוף אותה. הסיפור של מרקס מלא בחומרים דרמטיים, והכתיבה הופכת להיות יותר מטלה טכנית – אין שום צורך להיעזר בתחבולות בכדי למשוך את הקורא פנימה, צריך רק להשתמש בטכניקה נכונה - צריך רק לחשוף אותו לאור, וזה בדיוק מה שהוא עושה.

פוטרינגהם יודע שאת העובדות כבר כולם יודעים - את כל העובדות ואת כל המספרים - אבל בשונה מההיסטוריה הקרובה, זאת שאת חלקה ראינו במו עינינו, זאת שאנו יכולים גם היום לראות שוב ושוב בעזרת האינטרנט, את ההיסטוריה של מרקס לא ראינו כלל (למעט אולי בחטף ב'יומני כרמל – הרצליה', אלו שהקדימו את סרטיי ילדותינו), ולמעט חלק מצומצם ממנה גם לא נוכל לראות גם אם נרצה, היא פשוט לא צולמה, וכך, דווקא החוסר בחומר מצולם הופך להיות יתרון, ומאפשר לפוטרינגהם להיות המקור, אמנם לא הראשון ולא היחידי, להיסטוריה. וכך היעדר 'אמת אובייקטיבית אחת', זו המצולמת (והרי גם היא כלל לא 'אובייקטיבית' כמובן), מאפשרת לסיפורים מְספרים וספרים להיות אותו אמצעי בכדי לחשוף ולהכיר את אותו עולם נעלם, במקרה זה עולמו של אדי מרקס.

פוטרינגהם מרותק בעצמו מהדמות של מרקס, וזה תמיד מקום טוב לכותב להיות בו, ואולי אף הוא ניצב בנקודה די דומה לזו שתוארה בראשית הדברים כשהחליט לכתוב את הספר, ושאל גם 'מי היה (בעצם) אדי מרקס' – אדי מרקס מרתק אותו, הניסיון לפענח את מרקס מרתק ומטעין אותו, אבל העניין הוא שמרקס באמת דמות מרתקת, מרתקת עד בלי די – מרקס הוא תעלומה – ואנחנו עושים את המסע הזה ביחד עם פוטרינגהם, הוא משתף אותנו במסע שלו, בְּמסע הניסיון לפענח את החידה, מתקדמים לאט לאט, מפרק לפרק, לפי הסדר שפוטרינגהם בחר, אנחנו בידיו, ואם גם בסוף הספר אנחנו עדיין שואלים 'מי היה אדי מרקס' זה לא בגלל שפוטרינגהם לא מספק תשובות, הוא מספק שלל עצום של תשובות וחציי תשובות שכאלה - אנחנו ממשיכים לשאול בגלל שמרקס הוא בלתי נתפס – מרקס הוא בן האלים, ולאלים אפשר אולי להתקרב, אבל רק להתקרב – אי אפשר לא לגעת ולא להבין:

"בג'ירו של 1972 אנשים ירדו על ברכיהם ודפקו עם שתי ידיהם על הקרקע כשמרקס עבר בדרכו מעלה בהר", מספר באחד המקומות העיתונאי האיטלקי ברונו ראשי, אבל האלים כידוע לא מושלמים, וגם לא בניהם:

"מה שדחף את אדי היה כח שהיה ייחודי רק לו. הוא מעולם לא חיפש תהילה. הוא רק רצה לחיות בשלום עם עצמו", מספרת במקום אחר אשתו קלודין. בסיפור של פוטרינגהם הריתוק הזה לדמות הבלתי מפוענחת של מרקס קורה די מהר, ומבלי שפורטינגהם מלהטט, הוא ממש לא צריך את זה, הסיפור של מרקס מספיק מרהיב גם בלי להטוטים, אבל לאט לאט עם התקדמות הקריאה ההכרה הזאת, בכך שהדמות והעובדות הן בלתי נתפסות הולכת ומתגברת, ומתישהו מתחילים להרהר בכך שבעצם אין שום צורך להבין, לא חייבים להיאבק בניסיון לפענח, אפשר להנאות, גם ככה, ומשם הדרך כבר לא רחוקה והרצון מבצבץ ומופיע – רק שהספר הזה וסיפור הזה לא יגמרו - וזה אומר כבר הכול על הספר.

מקורות המידע של פוטרינגהם מגוונים מאוד, הוא ראיין או מצטט בעצם כמעט את כל האנשים (החיים) שהיו קרובים למרקס ולמרוצים באותה תקופה, וזה כולל את כל הכוכבים הגדולים, אלו שהתחלפו מדי זמן לאחר שהוכרעו על ידו, אבל גם את כל אנשי המפתח שעבדו לצידו, מנהליו שלו והמנהלים הספורטיביים של הקבוצות השונות. הספר מלא בציטטות – פוטרינגהם משאיר כמעט תמיד את הקרדיט לנאמר לאומרו, והוא שולף כל העת שלל ציטוטים מהעיתונות של אותה העת, משלל הספרים האחרים שנכתבו על מרקס, וגם מצטט – לעיתים את דבריהם של היוצרים עצמם, ולעיתים מהחומר המצולם עצמו, מהסרטים שנעשו על הבלגי.

הספר רחוק מלהיות התעסקות בעובדות מספרים וציטטות בלבד, פוטרינגהם מנסה לפענח את מרקס מכמה זוויות - הוא סוקר את ילדותו של מרקס, מספר את דמויותיהן של הוריו, על אופי התקופה בה גדל (מרקס נולד ב- 1945, הוא מילדי סוף מלחמת העולם השנייה), את הסביבה בה גדל ואת משמעות העובדה שהוא בן בריסל – Bruxellois – גדל וחי (עדיין חי) בבריסל – לא פלנדרי באמת – 'הוא הרי מדבר צרפתית'... ואדי כמובן מדבר גם וגם (אף אחת מהן לא בצורה מושלמת), דבר שהיה בעל משמעות (גם כיום) להגדרת זהותו הבלגית.

למה אנחנו נאבקים בלקונותינו – כי בורות היא מצוקה נוראה, וגם: דע מאין באת ולאן אתה הולך, אבל מה, לעיתים אנחנו מוצאים תוך כדי התהליך, שלא רק שסגרנו לקונה, אלא שעולם שלם הולך ונגלה לעינינו, עולם שהיה מוסתר עד כה על ידי... לקונה.