כריס אנקר סורנסון

כריס אנקר עם כפפות מכשפה שחורות, לפני התאונה עם החתול, עם ברדלי מקגי ודגל

יש אנשים שאתה אוהב, ככה סתם, אתה אוהב אותם ואתה לא יודע מדוע, וגם שאתה שואל את עצמך למה בעצם אתה אוהב  אותם אין לך בדרך כלל תשובה. פגשתי את כריס אנקר בירושלים. האמת שלא, לא ממש פגשתי אותו, אבל זה כן היה בהחלט סוג של מפגש, והיו גם כמה גילויים ואף מסקנה.
יוני. יוני מטפל לי באופניים, מסדר את הדברים שאני לא יכול לבד, אבל מאז ששידרגתי את הזרוע המבצעית שלי ורכשתי זוג קל וחתום (ארנסטו!), יש יותר ויותר דברים שאני מבקש מיוני שיסדר לי, דברים שאני מפחד לסדר לבד, כנראה מתוך איזו יראה בלתי מוסברת, אולי מהשילדה. קשה לדעת איתו עם יוני הזה, קשה לדעת מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, אם בכלל איכפת לו, ממך, או ממישהו, או בכלל, והאמת שאני עדיין לא החלטתי בקשר אליו, אבל מה, הוא תמיד שם, לפחות בשביל האופניים, ובגלל שהאופניים כל-כך יקרות לך אז הוא גם, וכל היתר פחות מעניין. ויוני גם דבוק בחיידק הזה, החיידק של האופניים - נראה לי שהוא היה רוכב כל הזמן אם הוא היה יכול, ולא רק בגלל חוסר הכסף נדמה לו שהוא לא יכול, יש לו מין מנטרה שתקועה לו בראש - 'אני צריך ללכת ללמוד...' - וזה אומר שאו שהחיידק לא עוזר לו או שבאמת הוא לא רוכב מספיק.
'כן, לימודים... אתה חייב לשקול את זה, זו בהחלט אופציה רצינית, אתה באמת חייב לשקול את זה, אבל יש דברים יותר חשובים',
'כמומה?'
'כמו לרכב, אתה צריך לרכב!',
'אם הייתי יכול הייתי...',
'כן, אני יודע, גם אני - אתה בא לירושלים?',
'ירושלים?, לא. לכבוד מה?, אני לא מאמין - אתה עוד פעם הולך להתפלל בכותל?',
'כן, לפחות אתה יודע למה ירושלים',
'אתה באמת חושב שזה עוזר לך הפתקים האלה שאתה שם שם?',
'כן, הצלחתי להוריד זמנים, אני רוכב הרבה יותר טוב מאז שהתחלתי לדחוף את הנייר בחריצים - קונטאדור והסאקסו נותנים הופעה ומרשים להיכנס לרחבה ברכיבה, ממש עד הקיר, עם הקסדה',

'וואו, בטח יהיה מגניב, מתי זה בכלל?',

'מחר - יאללה בוא ניסע',
מחר? - קונטאדור בירושלים?, בטח שאני בא'.
נסענו מוקדם.
ירושלים התקרבה לה לאט מעבר לעליות. קישקשנו ענייניי אופניים ואני שיננתי לעצמי את השמות וניסיתי לדמות את הפרצופים, סתם בכדי שאוכל לזהות אותם.
כשהגענו עוד לא קרה שם כלום - 'נלך לראות את המסלול?',
'לא איכפת לי אבל אני יודע שאתה רוצה לכותל - אני לא שם שם שום פתקים',
'אתה מפחד?',
'מאלוהים לא אבל מדתיים כן ויש פה המון מסביב, וגם המון עוינות באוויר',
'כן, זה מרכז עוינות עולמי, אחד המרכזים החשובים בעולם',
'מי רוצה לחיות חיים כאלה?',
'כל מי שמאמין, אבל מאמין באמת',
'מאמין במה?',
'בזה שהוא צודק, שרק הוא צודק',
'אבל למה צריך גם עוינות',
'כי אלה הוראות ההפעלה. אלוהים חילק הוראות בכמה שפות בלי שום תרגום -  הרי בלי הוראות סותרות לא היה מסחר עירני ותמיד חשבתי שהוא היה גם סוחר ממולח',
'אתה יודע מה, לא איכפת לי לשים פתק'.
אחרי ששמנו את הפתקים שלנו שכתבנו ביחד נהיינו פתאום רעבים, מן רעב קיצוני שהופיע אצל שנינו ביחד - 'אתה רואה, אלוהים זה עובד, איפה נאכל פה, לא נראה לך מסוכן?',
'נראה לי מסוכן אם אתה אוכל אוכל של אלוהים אחרים - אפשר להתלוות לקבוצת תיירים נוצרים',
'לא מרעילים פה גם ת'נוצרים?',
'פה מרעילים את כולם',
'יגנבו אותנו',
'שיגנבו רק שלא ירעילו'.
וכך ישבנו וארבנו לַנוצרים, ולאחר זמן לא רב איתרנו קבוצה בעלת צלב ורעב שהיתה נדמית כעושה דרכה היישר לְמלכודת. שמנו פעמים קרוב בכדי לוודות שלא נכשל ב'מלכודת שפה', ואף התישבנו צמוד, מזמינים ואוכלים בקמיצה   בכדי שלא לאפשר ליריב אופציה מורחבת - 'אם יגנבו לפחות שיגנבו בַּקטנה'. כשהוגש החשבון ושולם התברר שהגניבה כמו הזיהוי היה עניין די פשוט, והתבצע לפי כל כלל הלכה מבלי שהצלחנו לזהות מאיזה ספר מצטט בעל הבית.
אחר-כך כבר הגיע הזמן.
חזרנו לרחבה ושם כבר היתה תכונה, ואז יוני החליט פתאום שהוא הולך להביא קפה, ולא הושפע במאום מכך שהסאקסו עמדו להופיע כל רגע - 'שיבואו, אני אראה אותם כשאחזור - כמה סוכר ת'רוצה?'. והם באמת הופיעו, פתאום, מהחלק התחתון של הרחבה, מהיציאה של המעבר התת קרקעי, הולכים ביחד, קבוצה גדולה של רוכבים לבושים בתלבושת המוכרת ומסביבם כול המלווים שלהם. ואז שמתי לב שיוני הולך איתם, ממש עם הפמליה, מחזיק את כוסות הקפה בשתי הידיים שלו, עם הראש הגבוה והמורם שלו, והקוקו, בלי חיוך ובלי שום התרגשות שכבר נפוצה בכל הרחבה, ואפילו לא ממש מסתכל עליהם, מחפש את הדרך הקצרה בכדי לחזור ולהיפטר מהכוס קפה שהוא מביא לי.
'אני חושב שראיתי את הרוכב שלך',
'מי, קונטאדור?',
'לא, השני, זה שאתה אוהב',
'מי, כריס אנקר?,
'לא יודע איך קוראים לו, זה שאתה תמיד מדבר עליו',
'איך אתה יודע בכלל איך הוא נראה?',
'לא יודע, זה היה נראה הוא',
'תראה לי אותו, איפה הוא?'. כשהתחלנו לחפש את כריס אנקר שמתי לב שהרחבה מפוצצת לגמרי, המון אנשים - 'ממש אי אפשר לזוז - בלגאן פה'. האמת שאני הייתי מרוגש - קבוצה של רוכבי אופניים מהדרג הבכיר, האנשים שאני עוקב אחריהם, הרוכבים שאני רואה בטלוויזיה, איזה כייף.
'הנה הוא, תראה, פה, מימין', ובאמת, הסטתי את הראש לכיוון והוא עמד שם, כריס אנקר סורנסון, בחולצה של הקבוצה, עם כפפות שחורות ארוכות כאלה, כפפות של מכשפה, עמד וצחק עם ברדלי מק'גי, לא מתעניין ממש בנעשה מסביב - 'וואלה זה הוא - תראה, ככה נראה מטפס הרים בכיר',
'הם נראים לי כולם אותו הדבר, ממש קטנים, פיציים',
'קטנטנים ורזים',
'ראית את קונטאדור?',
'לא, מסביבו כל הלחץ ובטח גם הוא קטן',
'הוא בכלל לא קטן, הוא גדול, גדול מאוד, הוא האקדוחן',
'אתה גנוב לגמרי'.
ואחר-כך, אחרי שנגמרו כול הטקסים, והנאומים, שאי אפשר היה לא לשמוע ולא לראות אותם בגלל שזה היה מחוץ לתחום של האנשים הרגילים והיה מיועד רק לאנשים מיוחסים, כאלה עם כסף או קשרים, כולם התחילו לנוע לכיוון קו הזינוק.
האחרון שיצא מ'האיזור האסור' היה קונטאדור, מוקף בפמליה שלו, חבוש בכובע מצחיה עם הלוגו של הקבוצה, וכשהוא עבר את המחסום מישהו מהקהל צעק לו - 'הולה', וקונטאדור העלה חיוך, מיידית, חיוך חמים כזה, מזהה את המבטא הספרדי של המברך ועונה לו מייד, מבלי לחפש את פרצופו בקהל - 'הולה', ממשיך ועושה דרכו לאיזור הזינוק, מהלך על הקליטים - על החלקים בתחתית/קידמת נעליי הרוכבים המיועדים לאחוז בפדל - 'תראה איך הוא הולך - ממש על הפלסטיק'.
גם להתקרב לאיזור הזינוק אי אפשר היה. סידרו אמנם מקומות ישיבה, מן טריבונה כזאת שהביאו מאיפשהו - בטח יש להם המון טריבונות מוכנות כאלה בירושלים בשביל כול הטקסים הממלכתיים שהם עושים שם כול הזמן - 'איזה מזל שאנחנו לא מיוחסים, זה פשוט מגעיל - בוא נלך קצת הלאה ונקלוט אותם אחרי העיקול הראשון, בכניסה לרובע הארמני',
'מאיפה אתה מכיר את זה פה?',
'היתה לי פעם איזה ארמנית יפייפיה מהרובע, שהיתה מציירת על צלחות קטנות כאלה ואהבה אותי',
'אז אולי נראה את זה מהמרפסת שלה?',
'אחרי שעזבתי היא קפצה מהמרפסת והארמנים הרסו את המרפסת',
יוני חייך את החיוך שלו, החיוך הזה שאומר בסך הכול שזה הצחיק אותו, אבל אף פעם לא מביע שום עניין אמיתי בסיפור שלך, לא באמיתוּת שלו ולא בזה שמצאת לנכון לשתף אותו.
'פה נראה לי מתאים',
'כן, וואלה, מגניב, מלא משמר הגבול, לא נראה לך שזה יעצבן אותם שיעברו מולם תיכף כל כך הרבה רוכבים והם לא יוכלו לעשות כלום בכדי להפריע להם לרכב?',
'הבעיה שמצלמים את זה לטלוויזיה וככה הידים שלהם כבולות',
'איזה כבולות - חוץ מיהודים הם מכים את כולם באיזור הזה, גם צלמים',
'נראה לי שסאקסו קיבלו הבטחה שלפחות אותם לא יכו'.
כמה דקות אחרי שהתמקמנו, מסדרים את המצלמות, אני את המצלמה של הטלפון ויוני את המצלמה 'האמיתית' שלו, הזניקו את הרוכבים, וזמן קצר אחר-כך הם הופיעו מעבר לעיקול, כולם בעמידה על הפדלים, עוברים על פנינו, מאיצים חזק - 'איזה טריפ - מירוץ אופניים'.
לשניות קצרות היה רעש אופניים, רעש של אופניים שלוחצים עליהם, ואז מיד אחרי זה הם נעלמו לתוך הרובע.
'מטורפים, ממש מטורפים, ראית כמה קרוב הם רוכבים אחד לשני, יהיו פה תאונות',
'נראה לי שהצלחתי לצלם את קונטאדור, הוא היה באמצע',
'ראית איפה כריס אנקר?',
'לא',
'בוא נלך לכיוון הנגדי ונתפוס אותם כל פעם במקום אחר'.
חצינו את הכביש והתחלנו לרדת בירידה שהובילה לקו הסיום, הולכים נגד הכיוון, ואז הם עברו עוד פעם, מטפסים בעליה, כולם בישיבה, כאילו בלי שום מאמץ, עולים למעלה, צפופים כמו קודם, ממש נוגעים אחד בשני - 'כוורת רוכבים'.
'ראית את כריס אנקר?',
'לא, גם לא ראיתי את קונטאדור, נראה לי שהם רוכבים בתוך הדבוקה, באמצע, הם עוברים כל-כך מהר שאי אפשר לראות כלום'.
ככה ירדנו עם הכביש שהוביל למטה, כשבדרך יוני הספיק לפגוש שני 'מכריי אופניים' שלו, מהקהילה, כאלה שגם דבוקים בחיידק, החליף איתם כמה מילים ומיהר והדביק אותי ממש לאחר הפניה שמאלה, בדיוק כשהדרך התחילה לטפס עוד פעם מעלה. עצרנו ליד אחד מצלמי הטלוויזיה שעמד צמוד למצלמה שלו עטוף באוזניות - 'תגיד, הייתה איזה תאונה או משהו?',
'כן, מישהו התנגש בחתולה',
'מי, אתה יודע מי זה היה?',
'אין לי מושג, נדמה לי שאמרו שזה רוכב דני, קטן כזה',
'ומה קרה לו?',
'מה קרה לו - התרסק - אתה לא רואה, הם טסים',
'הוא המשיך לרכב אחר-כך?',
'מה פתאום, פינו אותו משם - אני ממש לא יודע איך כולם הצליחו לעקוף אותו בלי ליפול גם',
'תודה',
'אין בעד מה',
'זה כריס אנקר - אני אומר לך, זה בטוח הוא, איזה באסה',
'מה הוא אמר, שקפצה חתולה?',
'הוא אמר שהוא לא שם לב, שזה או חתולה או דתי',
'דתי יהודי?',
'לא, דתי חתולי',
'שמת לב שחושך לגמרי',
'וואלה לא שמתי לב, באמת החשיך לחלוטין'.
המשכנו ועלינו עם הדרך ואחר כך היא החלה לרדת שוב, בתלילות - באיזה סיבוב הם בכלל?',
'נדמה לי שהם בשישי או בשביעי',
'אנחנו לא מתקרבים לכותל הזה שלך?',
'איך אתה יודע - לפי זה שאנחנו יורדים?',
'אולי, או אולי בגלל שהירידה כל-כך תלולה',
'או אולי בגלל הריח?',
'באמת קצת מסריח פה', הוא אמר וחייך, מבלי להשמיע שום קול. אני עמדתי לידו מצחקק את הצחוק השיעולי המקוטע שלי, צחוק בלי לצחוק - 'כן, קצת מסריח באמת, ונהיה גם קצת קריר',
'תיכף תגיד לי שאתה רוצה כבר ללכת',
'כן, אמרתי לך שאני מפחד ממשמר הגבול האלה, עכשיו בחושך הם יכולים לפרוק תסכולים',
'פה יש להם מספיק עם מי להתעסק, אתה בהיר מידי בשבילם',
'ואם מישהו ילשין?',
'מי יכול להלשין?, הצלם?',
'כן, עם כל השאלות שלנו על החתולה',
'אני לא מפחד - סתכל, נראה לי מישהו בא' - מולנו, מתוך החשכה הכמעט מוחלטת שהוארה בעמימות מכמה פנסי רחוב הבליחה דמות רוכב, עושה את דרכו לעברנו, מטפס בעליה, בעמידה, מפדל בקצב מהיר בלי מנוחה - 'מי זה?',
'אני לא מזהה עוד, הוא ברח להם',
'כן' - הרוכב עבר אותנו במהירות, ואני הספקתי למחות כף מלווה אותו בקריאות קצובות - 'הופ הופ הופ הופ', מנסה לעודדו - 'זה הוא יוני, זה הוא',
'מי?',
'זה קונטאדור, תראה איך הוא רוקד, זה הוא, בטוח',
'וואלה, הוא באמת רוקד, איפה כל היתר?'
'הוא ברח, הוא סגר עניין, הם יגיעו יותר מאוחר'.
בדרך חזרה עוד דיברנו על אופניים, ועל הרוכבים, וגם על אה ודא ויוני עוד אמר לפני שהוריד אותי - 'לא יודע מה יהיה בסוף',
'תרכב אז יהיו לך תשובות',
'זה מספיק?',
'לא, אבל אם תשמע גם באך אז הכל יסתדר',
'ועל מה אתה מדבר עכשיו?',
'הפרטיטות יספיקו בשביל לעשות את העבודה'.