מקרה ולווארדה - מחכים או לא - הרהור סרק

הקטע של אתמול (Barakaldo  Estación de Valdezcaray) זימן לידנו שוב את המקרה המוכר ואת הדילמה הנלווית אליו: 

תאונה עם נפגעים שלא הושבתו לגמרי, אך מתעכבים עקב התאונה יותר, או הרבה יותר זמן, והדילמה היא כמובן האם הדבוקה או הבורחים, או כל מי שלא נפגע ורוכב מלפנים לתאונה, ימשיך בקצב שתוכנן ורצוי לו, או שיאט בכדי לאפשר לנפגעים להתאושש ולחזור למקומם.

בוודאי שאין תשובה חד משמעית, אחרת היא הייתה מופיעה כתקנה בספר המרוץ ונאכפת על ידי הקומיסרים, אבל גם יש הרבה יותר משתיים, ואין בכוונתי לנסות ולמנות כאן את כל התשובות האפשריות, ואף לא להעלות מהאוב את המקרים הרבים (מן הסתם לכל אחד יש את 'המקרה החקוק שלו'), הכוונה כאן היא לנסות להרהר בדילמה, באופן כללי - 'הרהור סרק'.

נתחיל בכך שנחזור למקרה השרשרת המפורסם (CHAINGATE) בטיפוס ל-port de balès, אז, בטור של 2010.

תקוע באמע הדרך, אנדי

אנדי שלק, שרוכב באותה עת בחולצה הצהובה, מנסה להתקיף את הדבוקה/מי שנשאר שם, שבה רוכבים באותה עת כל המועמדים הבכירים בדירוג הכללי, והוא מצליח לתפוס אותם רדומים, ומתחיל להתרחק, אמנם לא יותר מדי אך מספיק בכדי להכניס את כולם להיסטריה. ואז הוא סובל (2 קמ מהפסגה) מ'טכנית'. המועמדים הבכירים ובראשם קונטאדור (שעליו טפלו את האשמה), שהתעוררו בינתיים, מתחילים לדלוק אחריו, וחולפים על פניו במהירות (הוא כמובן עומד תקוע באמצע הדרך), וממשיכים באותו 'קצב מרדף' עד הסיום, מבלי להאט. הוא, כידוע, לא מצליח להדביק אותם, וכמוסכם (על ידי חלק מהמבינים), מאבד שם את המרוץ כולו. כמובן שאפשר כאן להמשיך להכביר בניואנסים אך חבל על זמנינו.

אז אנחנו מחכים לאנדי או לא? - לא!.

שניה אחת, זה לא פשוט, וזה גם לא בידינו - זאת אומרת שזו לא החלטה של אדם/רוכב אחד (בדרך כלל), כי אנשים, לעיתים, 'כלואים בסיטואציה', וטוב שזו 'כליאת ספורט' כי 'היכלאות בסיטואציה' עלולה להוביל לדברים נוראיים ב'חיים האמיתיים'. הכוונה היא ש'החלטת הֵאטה' חייבת להיות החלטה משותפת של כל הממוקמים מלפנים - כל 'המרוויחים הפוטנציאליים' - אחרת הם בעצמם עוד עלולים למצוא שעל ידי 'האטה לא מוסכמת' (על ידי כל המקדימים), ועל לא עוול (ובמו רגליהם), ועל אף שהתכוונו לטוב יצא שכרם בהפסד. 
ב'מקרה השרשרת', מכיוון שבקבוצה שחלפה על פני שלק רכבו מלבד קונטאדור גם מנצ'וב וסמי סנצ'ז, והם בעצמם לא היו מרוחקים בדירוג הכללי, הרי מבלי שהייתה 'הסכמת האטה' בין שלושתם (ולא הייתה כזאת), לא נוצר 'טעם האטה', בוודאי לא על ידי רוכב בודד - הרי 'זכותו' של אדם לאבד את הסיכוי לנצח במרוץ אופניים, אך זכותו המלאה גם לרצות לנצח.
אז איפה הגבול? - ובכן אין גבול ברור, וכמעט תמיד ימצאו הרוכבים שלהם לא אכפת, שזו בעצם הרי אמירה קצת שונה, אמירה שרוצה לומר - 'באמת מצטערים אבל עכשיו הסיכוי שלנו גדל', ו/או 'לנו זה לא יקרה'.
ולווארדה טען שהחברה של סקיי פשוט החליטו פתאום להתמקם למבנה אֵשָלוֹן, וזרקו ואת החברה שמסביבו לניקוז (לצד הדרך), ודבריו קיבלו אישור מרוכבים נוספים שהיו בסביבה.
אבל במקרה שלנו עתה מדובר על משהו קצת אחר.
נכון, ההיגיון די דומה - הוא אותו הגיון שמאחורי 'לי זה לא יקרה', הגיון שמאחוריו לא מסתתרת אלא איוולת, אך פה, ומבלי להסתתר כלל, יהירות.
פרומי צעיר, 'צעיר מֵרוצית', עליו זה גדול להגיד 'תעצרו'! - זה לוקח זמן להבין, להפנים, וכאמור גם אז זה לא ברור מאליו שיקרה. אבל ב'מקרה ולווארדה', מאתמול, ההחלטה הייתה צריכה להיות קבוצתית, ופה מגיחה היהירות.
סקיי התמלאו השנה נצחונות, ולא סתם נצחונות אלא נצחונות של כל הקופה - פריס ניס, והטור של רומנדי, ואחר-כך זה של שוויצריה, והטיול לצרפת, ולכך נצטרפו כל הנצחונות האולימפיים, גם במסלול, והיו כמובן עוד ועוד - 'איזו עונה!'
במצב עניינים שכזה קשה כבר לראות מסביב - זה מחיר התהילה.
ולווארדה לא מסכן, הוא נתן הצגה, את הכל - מסכנים האנגלים מסקיי, וזמנם עוד יגיע.