זוכרים את פיניון

היום לפני שנתיים, קצת אחרי סיום הטור של אותה שנה, נפטר לוראן פיניון. הוא הספיק עדיין לפרשן בעבור אחת הרשתות את מהלך אותו טור על אף שמצבו היה כבר רע, והדבר ניכר היה מאוד בטון דיבורו - בצלילים שהוא הצליח להפיק מגרונו אז.
באיזה יום פתאום התמלא הטוויטר שלי בהודעות ש'פיניון נפטר', ואחר כך, די קרוב אחרי כן, הופיע התמונה הזאת ברשת, וגרמה בי לסערה גדולה.

פיניון עם הגירית, הינו, זמן קצר לפני לכתו

לא, לא הכרתי את פיניון הרוכב - זה היה עוד לפני שהתחלתי לעקוב אחרי העניינים, אבל העולם הכיר את הצרפתי עם הקוקו, הבלונדיני - מי לא הכיר, ואחר-כך כמובן כולם הכירו את הסיפור המוכר על הפסדו ב-ITT בשאנס אליזה ללמונד, והתמונות שלו עולה לאוטובוס, מבואס עד עמקי נשמתו.
אחר כך כמובן, וזה לקח שנים, אט אט, תהליך שעדיין נמשך, כפי שהמבט שלנו על העבר מתעדכן כל הזמן ולא נשאר אף פעם יציב, המשכתי להבין יותר ויותר מי היה פיניון, אף על פי שגם כיום אני לא יודע.

בצהריים היו כבר הודעות בטוויטר שלוראן פיניון  (Laurent Fignon) נפטר. עדכנתי את הרקע של מסך המחשב שלי בתמונה מהטור הצרפתי האחרון, שבו הוא נראה עוטה שלווה - שלווה של השלמה גדולה עם הגורל - מחובק בידי ועם ברנאר הינו ( Bernard Hinault). הרגשתי מן רגש גאווה על כך שאני מרגיש צער כה רב בעקבות פטירתו. כל הרוכבים שמצליחים להגיע לפאריס נחשבו בעיניי לאגדה, קל וחומר אלה שהצליחו לנצח, ואלה שרשמו סידרה של ניצחונות עוד ביתר שאת. פיניון ניצח בטור פעמיים ברצף, והיה מועמד לניצחון חמש שנים מאוחר יותר, מה שעשה זאת בעיניי למשמעותי עוד יותר - ההתמודדות עם הכישלון והפציעות, והמוטיבציה לעשות זאת שוב – למרכז את כל מעייניך בכדי לנסות ולהצליח שוב אחרי שנכשלת.

באותו ערב עמדנו ביחד במרכז הסלון, חיבקתי אותה מאחור והיא עמדה והניעה את ידיה מספר פעמים, מציירת באוויר, קרוב לחזה, את צורת הצלב, חוזרת ואומרת מספר משפטים בלטינית, שבסיומם היא ביטאה את שמו: 'נוח בשלום לוראן  פיניון'.