The secret race - Tyler Hamilton/Daniel Coyle
קודם כל לתשובה על שאלת אלפיים הדולר (מספיק לי) העולה ונשאלת, כמעט מאליה, במשך ובעקבות הקריאה - כן, אולי כן, בהחלט שקשה לשלול זאת על הסף - קרוב לוודאי שאני יותר דומה לטיילור (ולארמסטרונג) מאשר לכריסטופר באסון או קימאג' ב'עניינים האלו', אבל ביננו, זאת לא השאלה בכלל - השאלה היא פחות שאלה אתית מוסרית, עקרונית, לגבי כל אחד מאיתנו באופן פרטי, אלא נוגעת יותר בספורט שאנחנו אוהבים - האם אנחנו רוצים שהוא יהיה נקי, או אפילו ליתר דיוק - האם אנחנו רוצים לדעת שכל המשתתפים משחקים באותו משחק, ושלמעט היתרונות והחסרונות המולדים של כל אחד, הפיזיולוגיים והמנטליים, הם שווים - אני לפחות, מאוד רוצה.
על הספר:
הספר חשוב, מאוד חשוב, אבל כספר הוא בסך הכל ספר אמריקאי נחמד, כתוב אנגלית טובה, די מדויקת, לא גבוהה מדי, בדיוק כפי שהיא צריכה להיות כתובה בכדי שלא להרתיע אף אחד, אבל בעצם מה זה משנה - בעלי זכויות הכסף רוצים למכור ולאו דווקא שכולם יקראו - הרי מי שחייב לקרוא יקרא את הספר בכל מקרה.
קוייל יודע את מלאכת הכתיבה, כתיבה עיתונאית כמובן, לא ספרותית, וקוייל הוא מין כותב להשכיר (בשירות מי?), ומשתמש בכשרונו לפלוט מילים למחשב בדייקנות בכדי להתפרנס בכבוד וגם להתפרסם, ואולי אין בכך רע אך גם אין מאחורי זה שום דבר מיוחד אחר, אולי למעט הסנסציה - ככה זה עובד - אם אתה רוצה להתפרסם ולמכור צריך לשווק משהו מעניין, 'סנסציוני', לא?. קוייל פרסם כבר מספר ספרים בנושאים שונים, וכמובן שיש לו חולשה לארמסטרונג (גם לו), וזו לא הפעם הראשונה שהוא כותב עליו, הוא פרסם כבר שניים לפני כן -Lance Armstrong: Tour de Force, ו- Lance Armstrong's War, שהם מן ספרי מעשיות, ספורי אגדות, ועל אף שהספר שלפני אינו סיפורי מעשיות כלל ועיקר הוא נכתב בשפה דומה. יש אולי לציין שקוייל כתב עוד כמה ספרים, בינהם - The Little Book of Talent: 52 Tips for Improving Your Skills, ו - The Talent Code: Greatness Isn't Born. It's Grown. Here's How - בהחלט סופר פורה שמתעסק בעיניינים שברומו של הכסף.
עכשיו הוא (שוב) נפל על מכרה זהב, ולא רק שזה מכרה זהב, הוא קנה מניות בדיוק בזמן הנכון - לא היה יכול להיות זמן טוב יותר לצאת עם הספר הזה - זה היה ממש בול - ממש על השעה - קורה (פעם בחיים).
הספר מעניין כי הסיפור של המילטון מעניין, ולהמילטון יש הרבה מה לספר, להמילטון גם יש צורך עז לספר את הסיפור שלו: 'אני רוצה לספר את זה לאנשים שחושבים שהמשתמשים הם אנשים רעים ללא תקנה... אני רוצה לספר את זה כי אני חייב לספר את זה בכדי לשרוד'. הסיפור של המילטון די עצוב בסיכומו של דבר, ואולי זוהי אחת מעוצמותיו של הספר, היכולת להעביר לקורא את מצבו הפרטי, האנושי של המילטון, יוצרת הזדהות בין הקורא והמספר - מעניין מה היה קורה אם הוא היה מוכר את הסיפור ל'סופר אמיתי', כזה שכותב ספרים, ספרי פרוזה, שהיה כותב מהחומרים האלה רומן (אפילו ללא השמות), או אם הוא בעצמו היה שוקע לכתיבה - זה הרי סיפור נהדר, כל כך אנושי, השאלות כה בסיסיות אך התשובות תמיד כל כך מורכבות - אבל בעולם האמיתי חלק רוכב על אופניים, וחלק כותב ספרים ('רציניים') - ככה זה (כמובן שהיינו מפסידים את הסנסציה אם לא היו שמות...).
לפי מה שהמילטון מספר, היחידי שאין לו שום בעיות להשתמש בסמים הוא ארמסטרונג, וזה לא ממש מפתיע (והוא גם המרוויח הגדול - גם מנצח את המירוצים וגם מקבל בוחטות), כל היתר נראה שסובלים כך או אחרת, לא שלמים עם הרמאות הסיסטמית הזאת - להמשיך לשקר כל הזמן אך ללא אפשרות רצינית לעשות משהו אחר, כזאת שלא תגרום להם לאבד את מטה לחמם.
לנו היה מזמן צורך עז לקרוא ווידוי ממישהו שהיה שם בתקופה הסוערת ההיא ושמוכן לחשוף את הכל - סוף כל סוף - ואני בהחלט מאמין לכך שהמליטון חושף את מה שהוא זוכר - לא הצלחתי למצוא הרבה מקומות בספר (לא יותר מדי) שלא נשמעים טוב, לא אמינים - הכל עושה הגיון - גם העובדות, והרבה פעמים גם נסיונות הניתוח של המילטון את המציאות (אני מאמין שזה הסיפור ומה שחושב המילטון יותר מאשר מה ש'הבין' או רצה להגיד קוייל) - הוא בהחלט בחור אינטילגנטי המילטון, בעל תביעת עין, כושר ניתוח, ואולי כאן באה לידי ביטוי היכולת של קוייל לעזור לו לספר את הסיפור שלו, היכולת למצוץ ממנו עוד ועוד - לעזור לו גם לפענח את הזכרונות וגם לשים את זה במילים - עיתונאי או לא עיתונאי? - המילטון בהחלט עושה רושם של מישהו שמתעניין במילים, כך שאולי הוא היה חייב מישהו כמו קוייל שיעזור (מעניין איך זה נראה להמילטון כקורא - לא בטוח שהוא מסוגל לקרוא את זה).
לאורך הספר אתה שואל את עצמך לפעמים מי במרכז הסיפור/ספר - המילטון או ארמסטרונג - נדמה לעיתים שהמילטון פשוט לא מסוגל להוציא אותו מהראש את ארמסטרונג, אבל לי יש ספקות אם זה המילטון או בכלל קוייל שלא מסוגל לכך (או שאולי אלו בכלל העורכים) - ארמסטרונג נמצא בכל מקום, מתחבא מעבר לדף הבא - 'מה ארמסטרונג חושב, מה הוא היה עושה, למה הוא עשה את זה' - ולבסוף - 'הוא לא ממש אשם - הוא היה כמו כולנו, קורבן - אולי כבר הגיע הזמן שיתוודה...' (בראיונות מאוחרים של המילטון לאחר הוצאתו של הספר לאור הוא נשמע קצת אחרת).
המילטון לא מספיק גדול בכדי להחזיק ספר כזה לבד, ללא ארמסטרונג? - כנראה שלא, אבל אם התשובה היא אפילו באופן חלקי חיובית הרי אין ספק שהמילטון לבד לא ימכור כל כך הרבה ספרים, ועכשיו, בתצורתו הנוכחית של הספר הוא מככב ברשימת רבי המכר.
קהל הקוראים הטבעי של הספר כמובן נזקק לפרטים /עובדות, ונאלץ לבלוע את כל המתיקות העיצובית האמריקאית הזאת בעל כורחו - לא, לא שהוא כל כך רע, אבל אולי קצת יותר מתאים כספר ילדים מאשר ספר למבוגרים - אבל מה אנחנו בכלל.
לא כל כך הבנתי את השימוש שעושה קוייל בכוכביות - השימוש לא קונסיסטנטי - לעיתים הוא מפנה לכוכבית בכדי להביא 'עובדות', או תוספות 'עובדתיות' - ראיונות שערך, או עובדות שהוא בעצמו יצא לחקור בכדי לוודות את אמיתותן - אך לעיתים כל זה נמצא כבר בטקסט הראשי - וחוץ מזה האם זה אומר שחלק אמיתי וחלק לא - אולי אפשר לקרוא רק את הכוכביות בכדי לקבל את העובדות ואת השאר להשאיר לילדים?.
לסיכום:
מי שחייב שיקרא, ומי שלא ממש, יכול להרשות לעצמו לדלג ולחפש את הסיכומים במאמרים בעיתונות, כי זה חשוב לדעת מה אומר המילטון, והספר (או למי שיבחר שלא, המסר) הוא אבן דרך במסע היטהרות של הענף (בתקווה). ספרים יותר מוצלחים, בוודאי מבחינה ספרותית, על ענייניי האופניים כבר נכתבו לפניו (במסגרת 'ביקורת ספרים' אבקר כמה מהם בזמן הקרוב), אבל מה לעשות, לפירות הראשונים של העונה יש תמיד קליינטים, ומכיוון שזה הספר הראשון שמספר את הסיפור האמיתי של ארמסטרונג לא ממש משנה עד כמה איכותית היא רמתו.
כאמור, הספר סביר אבל הסיפור הוא נהדר, כך שבהחלט:
כל 'מתענייני ארמסטרונג' והענף - פשוט הניחו את המשקפיים על החוטם, התרכזו קצת, וצאו למסע.
קודם כל לתשובה על שאלת אלפיים הדולר (מספיק לי) העולה ונשאלת, כמעט מאליה, במשך ובעקבות הקריאה - כן, אולי כן, בהחלט שקשה לשלול זאת על הסף - קרוב לוודאי שאני יותר דומה לטיילור (ולארמסטרונג) מאשר לכריסטופר באסון או קימאג' ב'עניינים האלו', אבל ביננו, זאת לא השאלה בכלל - השאלה היא פחות שאלה אתית מוסרית, עקרונית, לגבי כל אחד מאיתנו באופן פרטי, אלא נוגעת יותר בספורט שאנחנו אוהבים - האם אנחנו רוצים שהוא יהיה נקי, או אפילו ליתר דיוק - האם אנחנו רוצים לדעת שכל המשתתפים משחקים באותו משחק, ושלמעט היתרונות והחסרונות המולדים של כל אחד, הפיזיולוגיים והמנטליים, הם שווים - אני לפחות, מאוד רוצה.
על הספר:
הספר חשוב, מאוד חשוב, אבל כספר הוא בסך הכל ספר אמריקאי נחמד, כתוב אנגלית טובה, די מדויקת, לא גבוהה מדי, בדיוק כפי שהיא צריכה להיות כתובה בכדי שלא להרתיע אף אחד, אבל בעצם מה זה משנה - בעלי זכויות הכסף רוצים למכור ולאו דווקא שכולם יקראו - הרי מי שחייב לקרוא יקרא את הספר בכל מקרה.
קוייל יודע את מלאכת הכתיבה, כתיבה עיתונאית כמובן, לא ספרותית, וקוייל הוא מין כותב להשכיר (בשירות מי?), ומשתמש בכשרונו לפלוט מילים למחשב בדייקנות בכדי להתפרנס בכבוד וגם להתפרסם, ואולי אין בכך רע אך גם אין מאחורי זה שום דבר מיוחד אחר, אולי למעט הסנסציה - ככה זה עובד - אם אתה רוצה להתפרסם ולמכור צריך לשווק משהו מעניין, 'סנסציוני', לא?. קוייל פרסם כבר מספר ספרים בנושאים שונים, וכמובן שיש לו חולשה לארמסטרונג (גם לו), וזו לא הפעם הראשונה שהוא כותב עליו, הוא פרסם כבר שניים לפני כן -Lance Armstrong: Tour de Force, ו- Lance Armstrong's War, שהם מן ספרי מעשיות, ספורי אגדות, ועל אף שהספר שלפני אינו סיפורי מעשיות כלל ועיקר הוא נכתב בשפה דומה. יש אולי לציין שקוייל כתב עוד כמה ספרים, בינהם - The Little Book of Talent: 52 Tips for Improving Your Skills, ו - The Talent Code: Greatness Isn't Born. It's Grown. Here's How - בהחלט סופר פורה שמתעסק בעיניינים שברומו של הכסף.
עכשיו הוא (שוב) נפל על מכרה זהב, ולא רק שזה מכרה זהב, הוא קנה מניות בדיוק בזמן הנכון - לא היה יכול להיות זמן טוב יותר לצאת עם הספר הזה - זה היה ממש בול - ממש על השעה - קורה (פעם בחיים).
הספר מעניין כי הסיפור של המילטון מעניין, ולהמילטון יש הרבה מה לספר, להמילטון גם יש צורך עז לספר את הסיפור שלו: 'אני רוצה לספר את זה לאנשים שחושבים שהמשתמשים הם אנשים רעים ללא תקנה... אני רוצה לספר את זה כי אני חייב לספר את זה בכדי לשרוד'. הסיפור של המילטון די עצוב בסיכומו של דבר, ואולי זוהי אחת מעוצמותיו של הספר, היכולת להעביר לקורא את מצבו הפרטי, האנושי של המילטון, יוצרת הזדהות בין הקורא והמספר - מעניין מה היה קורה אם הוא היה מוכר את הסיפור ל'סופר אמיתי', כזה שכותב ספרים, ספרי פרוזה, שהיה כותב מהחומרים האלה רומן (אפילו ללא השמות), או אם הוא בעצמו היה שוקע לכתיבה - זה הרי סיפור נהדר, כל כך אנושי, השאלות כה בסיסיות אך התשובות תמיד כל כך מורכבות - אבל בעולם האמיתי חלק רוכב על אופניים, וחלק כותב ספרים ('רציניים') - ככה זה (כמובן שהיינו מפסידים את הסנסציה אם לא היו שמות...).
לפי מה שהמילטון מספר, היחידי שאין לו שום בעיות להשתמש בסמים הוא ארמסטרונג, וזה לא ממש מפתיע (והוא גם המרוויח הגדול - גם מנצח את המירוצים וגם מקבל בוחטות), כל היתר נראה שסובלים כך או אחרת, לא שלמים עם הרמאות הסיסטמית הזאת - להמשיך לשקר כל הזמן אך ללא אפשרות רצינית לעשות משהו אחר, כזאת שלא תגרום להם לאבד את מטה לחמם.
לנו היה מזמן צורך עז לקרוא ווידוי ממישהו שהיה שם בתקופה הסוערת ההיא ושמוכן לחשוף את הכל - סוף כל סוף - ואני בהחלט מאמין לכך שהמליטון חושף את מה שהוא זוכר - לא הצלחתי למצוא הרבה מקומות בספר (לא יותר מדי) שלא נשמעים טוב, לא אמינים - הכל עושה הגיון - גם העובדות, והרבה פעמים גם נסיונות הניתוח של המילטון את המציאות (אני מאמין שזה הסיפור ומה שחושב המילטון יותר מאשר מה ש'הבין' או רצה להגיד קוייל) - הוא בהחלט בחור אינטילגנטי המילטון, בעל תביעת עין, כושר ניתוח, ואולי כאן באה לידי ביטוי היכולת של קוייל לעזור לו לספר את הסיפור שלו, היכולת למצוץ ממנו עוד ועוד - לעזור לו גם לפענח את הזכרונות וגם לשים את זה במילים - עיתונאי או לא עיתונאי? - המילטון בהחלט עושה רושם של מישהו שמתעניין במילים, כך שאולי הוא היה חייב מישהו כמו קוייל שיעזור (מעניין איך זה נראה להמילטון כקורא - לא בטוח שהוא מסוגל לקרוא את זה).
לאורך הספר אתה שואל את עצמך לפעמים מי במרכז הסיפור/ספר - המילטון או ארמסטרונג - נדמה לעיתים שהמילטון פשוט לא מסוגל להוציא אותו מהראש את ארמסטרונג, אבל לי יש ספקות אם זה המילטון או בכלל קוייל שלא מסוגל לכך (או שאולי אלו בכלל העורכים) - ארמסטרונג נמצא בכל מקום, מתחבא מעבר לדף הבא - 'מה ארמסטרונג חושב, מה הוא היה עושה, למה הוא עשה את זה' - ולבסוף - 'הוא לא ממש אשם - הוא היה כמו כולנו, קורבן - אולי כבר הגיע הזמן שיתוודה...' (בראיונות מאוחרים של המילטון לאחר הוצאתו של הספר לאור הוא נשמע קצת אחרת).
המילטון לא מספיק גדול בכדי להחזיק ספר כזה לבד, ללא ארמסטרונג? - כנראה שלא, אבל אם התשובה היא אפילו באופן חלקי חיובית הרי אין ספק שהמילטון לבד לא ימכור כל כך הרבה ספרים, ועכשיו, בתצורתו הנוכחית של הספר הוא מככב ברשימת רבי המכר.
קהל הקוראים הטבעי של הספר כמובן נזקק לפרטים /עובדות, ונאלץ לבלוע את כל המתיקות העיצובית האמריקאית הזאת בעל כורחו - לא, לא שהוא כל כך רע, אבל אולי קצת יותר מתאים כספר ילדים מאשר ספר למבוגרים - אבל מה אנחנו בכלל.
לא כל כך הבנתי את השימוש שעושה קוייל בכוכביות - השימוש לא קונסיסטנטי - לעיתים הוא מפנה לכוכבית בכדי להביא 'עובדות', או תוספות 'עובדתיות' - ראיונות שערך, או עובדות שהוא בעצמו יצא לחקור בכדי לוודות את אמיתותן - אך לעיתים כל זה נמצא כבר בטקסט הראשי - וחוץ מזה האם זה אומר שחלק אמיתי וחלק לא - אולי אפשר לקרוא רק את הכוכביות בכדי לקבל את העובדות ואת השאר להשאיר לילדים?.
לסיכום:
מי שחייב שיקרא, ומי שלא ממש, יכול להרשות לעצמו לדלג ולחפש את הסיכומים במאמרים בעיתונות, כי זה חשוב לדעת מה אומר המילטון, והספר (או למי שיבחר שלא, המסר) הוא אבן דרך במסע היטהרות של הענף (בתקווה). ספרים יותר מוצלחים, בוודאי מבחינה ספרותית, על ענייניי האופניים כבר נכתבו לפניו (במסגרת 'ביקורת ספרים' אבקר כמה מהם בזמן הקרוב), אבל מה לעשות, לפירות הראשונים של העונה יש תמיד קליינטים, ומכיוון שזה הספר הראשון שמספר את הסיפור האמיתי של ארמסטרונג לא ממש משנה עד כמה איכותית היא רמתו.
כאמור, הספר סביר אבל הסיפור הוא נהדר, כך שבהחלט:
כל 'מתענייני ארמסטרונג' והענף - פשוט הניחו את המשקפיים על החוטם, התרכזו קצת, וצאו למסע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה